דבורים ורעש לבן

היום אחרי הצילומים, כחלק מהרוטינה החדשה שסיגלתי לעצמי שהיא לנוח אחרי שהעבדתי את הגוף והנפש שלי בלי מנוחה בחודשיים האחרונים, עצרתי בתצפית בכרמי יוסף בדרך הביתה.

החניתי את האוטו והתיישבתי על הספסל הרחוק, הודיתי מול עצמי שאני יושבת על הספסל שלא משקיף על הנוף בכלל כי מביך אותי שמישהו יראה אותי יושבת לבד על ספסל ומהרחוק יותר לא רואים.

התגברתי על השטויות והבנתי שלא באתי לפה בשביל לשבת מול נוף של בית ספר ענקי ועברתי לספסל המוצלח.

חשבתי על כמה אנחנו מוותרים על עצמנו בגלל מבוכה, והבטחתי לעצמי לשים לב לזה יותר.

ישבתי ונשמתי מול הנוף המטורף של השדות, מולי בפרחים התעופפו להן כמה דבורים, חשבתי לעצמי שאיזה קטע זה, שדבורים בכלל לא מודעות לכמה הן חיוניות למערכת האקולוגית, לזה שהפעולה הבסיסית של להעביר צוף מפרח לפרח היא כל כך קריטית עבורנו, הן פשוט עושות את שלהן עם אפס מודעות לכמה הן משמעותיות. חשבתי על זה שאנחנו היצור החי היחידי שמודע, ואנחנו רק הורסים.

עצמתי עיניים וניסיתי להתרכז בכל חוש בנפרד, קלטתי פתאום כמה כל חוש מתחדד כשאני מסבה לו את מלוא תשומת הלב שלי.

נשמתי עמוק וחיפשתי ריחות מעניינים, הבנתי פתאום שלנשום ולהריח זה בכלל לא אותו הדבר, הבנתי כמה אני נושמת כברירת מחדל- בלי באמת לנשום.

הקשבתי לטבע סביבי וגיליתי שהוא רועש להחריד- ציפורים מכל מיני סוגים בכל מיני צלילים, צמרות עצים מתנופפות ברוח, עורבים, דבורים.

רעש כל כך חזק שביום יום פשוט עובר מעלינו כלא קיים, איך האוזן האנושית מצליחה להתעלם מכל כך הרבה ממה שקורה סביבה? חשבתי.

לבסוף פקחתי עיניים, והודיתי, הודיתי על היכולת לחשוב מחשבות עצמאיות, להרהר, להסיק מסקנות, על כך שאני מעניינת את עצמי ושכיף לי פשוט לשבת ולדבר- איתי.

הודיתי ודמעת התרגשות יחידה זלגה על לחיי, קמתי וחזרתי לאוטו שלי, עד לפעם הבאה שבה אעצור להרגיש.