היום שלי התחיל עם דמעות, שוב.
דמעות טובות!
רוב הימים שלי מתחילים ככה, אם יש 3 סשנים בשבוע אז רוב הסיכויים שלפחות שניים מהם יגרמו לי להתרגש או להזדהות או לקחת קצת כאב ממי שמולי.
היום לקחתי קצת כאב, ונתתי קצת תרופה- חיבוק ומבט אובייקטיבי.
התרופה תמיד מרפאת גם אותי קצת- החיבוק הוא תרמית, בא לעזור למי שמולי אבל עוזר לי על הדרך.
האמת שכל העסק הזה של לעזור לכן ולהכיל אתכן הוא קצת תרמית, כי הוא עוזר לי, עוזר לי להיות טובה יותר, עוזר לי להיות מכילה ואוהבת, סבלנית וקשובה.
Win win situation.
אבל בסופו של דבר לא בחרתי לצלם דוגמניות ולא בחרתי להיות צלמת באיזו חברת ענק, לא כי אני לא מאמינה בעצמי או חושבת שאני לא יכולה אלא כי אני אוהבת לפגוש נשים אמיתיות וכואבות, נשים מרגשות, פשוטות ומדהימות. אני אוהבת שזה רק אני והן, אין צוות ואין אורות בוהקים, אין לחץ או אקשן.
זה רק אני, והן.
ברוב הימים היום שלי מתחיל בלנסוע חזרה מהצילומים הביתה ולהוריד דמעה באוטו, אני אוהבת.
אני אוהבת להכיל אתכן, אני שמחה לתת קצת מהמקום שיש לי שם בפנים למישהי אחרת, לתת לה לשבת שם קצת ולהרגיש את החמימות, להרגיש שזה המקום הבטוח שלה ושהיא יכולה סוף סוף לנוח, לנשום עמוק.
אני שמחה לראות שכשהיא יוצאת ומפנה את המקום שהבאתי לה, היא לוקחת ממנו משהו לעצמה.
זה לא מפריע לי שעכשיו קצת יותר צפוף לי, זה עושה לי טוב לדעת שנתתי קצת מהמקום שלי למישהי שהיה צפוף לה יותר.
אני יודעת שכשאני אצטרך מקום לנוח בו לרגע, מישהו אחר ייתן לי קצת משלו, ייתן לי להתיישב, לפרוק, לנשום, ולקחת לי משהו ממנו לדרך כשאני יוצאת.
זה עניין של קראמה טובה, של אהבת אדם ושל תחושה טובה, של נתינה.
אולי זה קצת אנוכי לעשות את זה בשביל תחושה טובה או בשביל קארמה, אבל אם זה מה שיגרום לכם.ן לתת ממכם.ן למישהו אחר- תנו לאנוכיות להוביל ותעשו טוב.
Commentaires