בזמן האחרון אין לי השראה.
אני מרגישה תקועה, שאין לי מקום לחשוב על דברים חדשים, שאין לי אוויר, ספייס, נחת.
אני מרגישה שאני יכולה יותר, אני מרגישה שאני לא בחצי שלי, לא ברבע שלי, לא בעשירית.
בזמן האחרון אני לא מצלמת כמו שהייתי רוצה, אני לא כותבת כמו שהייתי רוצה, אני לא עסוקה במה שחשוב.
סטופ.
בזמן האחרון השקעתי יותר בעצמי, הרגשתי טוב, הייתי שמחה, נפשתי, חוויתי, טיילתי, נשמתי לרווחה.
נסעתי לחופש, בזבזתי כסף עם חברות שפגשתי אחרי הרבה זמן, פיזרתי על עצמי שטרות ואהבה ופינוקים.
בזמן האחרון נחתי.
אז השקעתי פחות בלחפש השראה, אז דיברתי יותר עם המשפחה, ושכבתי עם דור במיטה לראות סרט, לקחתי קורס, עשיתי מדיטציות.
בזמן האחרון אין לי זמן.
אין לי זמן להכל. אף פעם לא יהיה לי.
בחרתי.
בחרתי במה אני רוצה להתמקד ומה קרה? אוטומטית הרגשתי רע על זה שלא התמקדתי בכל השאר.
למה אי אפשר לבחור בעצמך ולהרגיש עם זה טוב עד הסוף? לא באותו היום ולא שבוע אחרי אלא עד הסוף.
למה אי אפשר להגיע לסוף החודש בלי תחושות האשמה האלה על זה שהחודש נתתי לי וזה נלקח מהעסק?
מותר לי.
נתתי לעסק את כל כולי, נתתי למצולמות שלי את כל ליבי, מותר לי לתת לי קצת בלי להרגיש רע, וכולם מסכימים עם זה, אף אחד לא יושב וקורא את זה ואומר לעצמו "לא נכון", כולם מסכימים חוץ ממני.
לתת לעצמך זה מכשול אחד, לתת לעצמך בלי להרגיש אשמה על מה שהחסרת זה כבר מכשול אחר לגמרי.
החודש בחרתי להשקיע בי, וחודש הבא אני אבחר להשקיע במשהו אחר- ואני גם אהיה שלמה עם זה.
בחודש הבא אני אחשוב על רעיונות חדשים לצילומים, אני אפתח את עצמי ואלמד, אני אביא אביזרים חדשים, אני אעוף, אני אפול, אני אעיף את העסק באוויר וארסק אותו.
בחודש הבא אני אעיז ואני אתפוצץ וכל הקונפטי שהוא אני יסתחרר סביבכם בטורנדו.
ואני אהיה שלמה עם זה.
ואני גם אנוח מדי פעם.
ואני אהיה שלמה גם עם זה.
וגם אתן.
