אתמול דפדפתי רובוטית 5 שעות בסטורים כמו שאנחנו אוהבים לעשות ועצרתי על סטורי של חברה.
חשבתי לעצמי שהיא התלבשה ממש יפה, והמשכתי הלאה.
פתאום עצרתי תוך כדי שמגיעה למוחי ההבנה שאין ספור פעמים במהלך הדפדוף הזה חשבתי מחשבות חיוביות על לבוש, כתיבה, כל דבר אחר של מישהו או מישהי בסטורי שלהם ופשוט המשכתי מזה הלאה.
חזרתי לסטורי של החברה ורשמתי לה "איזה יפה את לבושה!"
הבנתי פתאום את כמות המאמצים והחשיבה שנאלצתי לעשות כדי לכתוב למישהי משהו נחמד.
למה?
למה אם יש לנו משהו טוב להגיד הוא נשאר איתנו ב50% מהמקרים?
לעומת זאת משהו רע יצא מהפה שלנו כנראה ב110% מהמקרים.
למה זה לא מרגיש כמו הדבר הכי טבעי בעולם לפרגן למישהו אחר אבל אין טבעי יותר מלרכל על מישהו כשהוא הולך? אל תטעו, אני לרגע לא פוסלת ריכולים, אם יש משהו שאני לא אפסול זה ריכולים.
אבל למה להגיד משהו טוב לא בא לנו באותה קלות?
היא כתבה לי בחזרה "איזה כיף אהובה שלי תודה! ממש הייתי צריכה אישור חברתי על השמלה הזאת חחחחח"
ישבתי שם, חייכתי וחשבתי לעצמי- כמה זה שווה את זה. כמה שווה לצאת לרגע מהאזור הנוח והאדיש שלנו כדי לשמח מישהו אחר.
וכמה זה קל.
אם יש לך משהו טוב לומר, תני לו לצאת לאוויר העולם.
