לפני שבוע צילמתי במדבר, ובמקום הכי יפה בעולם ישבנו והמצולמת שאלה אותי "לאן את רואה את עצמך מתקדמת עם הצילום?"
את כמות הפעמים שלא ידעתי לענות על השאלה הזאת אפשר לספור על 4 ידיים לפחות.
תמיד ידעתי שאני רוצה להמשיך לצלם, שאני לא רוצה ללמד באיזה בית ספר לצילום, שאני לא רוצה רק לנהל עסק, שאני לא רוצה להתמסחר, בעיקר מה אני לא רוצה- אף פעם לא מה כן.
גם באותו הרגע, כרגיל, לא ידעתי לענות לה, מלמלתי משהו על סדנאות למסיבות רווקות ועל זה שאני בעיקרון לא יודעת והמשכנו הלאה.
הלא לדעת הזה, זה משהו שיושב על הלב בלי באמת לשבת על הלב, זה שם אבל לא מורגש רוב הזמן, בדיוק נוח מספיק כדי להתעלם מהשאלה הבוערת ולהמשיך לחיות את החיים שלי.
בדרך חזרה, החלטתי לכבות את המוזיקה ולהנות מהזמן הזה שיש לי עם עצמי באמצע המדבר המטורף הזה, נסעתי וחשבתי ופתאום בכל השקט הזה עלתה לי שוב השאלה שלה, רק שפתאום התשובה הייתה כל כך ברורה לי.
כאילו זה היה שם כל הזמן הזה והערפל רק היה צריך להתבהר כדי שאני אוכל לראות את הדרך.
התחושה הזאת, שעד עכשיו הסתובבת במבוך ומצאת את הדרך שלך פינה אחרי פינה בלי לחשוב בכלל על היציאה ממנו ופתאום- היציאה ממש שם! היא עוד רחוקה, אני עוד לא קרובה אליה בכלל, אבל אני יכולה לראות אותה!
התמלאתי תחושת רוגע, שלווה, יש מטרה, יש end game, העיניים יכולות להינעל על משהו חדש ומרגש, טירוף.
למי מכן שנשארה עד עכשיו ומחכה לגלות מה החלטתי לעשות בעתיד, אני רק אגיד שזה הולך להיות גדול, ויחיד במינו. זה הולך להיות הדבר הכי מדויק בשבילי שיש ואין משהו שאני יותר מחכה לו מלעשות את כל הדרך המדהימה שעוד מצפה לי עד לשם.
אמאלה, אני יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה.
