כבר משהו כמו חודש אני מפקפקת.
מפקפקת באם אני במקום הנכון, אם אני עושה את מה שאני באמת רוצה לעשות, אם אני מאושרת ומסופקת.
כשהעסק גדל והעבודה מוכפלת זה יכול לקחת אותך לשני כיוונים- סיפוק מלא או מלא פקפוק.
אני שמחה שפקפוק היה הראשון שהגיע אלי, הרבה מחשבות על אם אני עושה הכל נכון, אם זה מה שאני רוצה לעשות כל החיים- כי פתאום זה מצליח אז יוצא שאני מתחייבת לזה, אם אני חזקה מספיק בשביל לקחת את כל האחריות הזאת על עצמי.
כשעסק גדל פתאום הרגשתי שהקשר האישי שלי עם המצולמות נחלש, התחלתי להיזכר בשיחות העמוקות והארוכות שהייתי יושבת לנהל עם המצולמות הראשונות שלי וכמה הן היו נפתחות בפני, את ההודעות המרגשות על כמה שהצילומים שינו אותן שהרגשתי שאני כבר לא מקבלת.
כשהרגשתי שאני מתחילה לשקוע לתוך זה עצרתי, עצרתי להבין אם אני רואה את הסיטואציה בצורה אובייקטיבית, האם זה באמת המצב ואם כן מה לעזאזל אני משנה ועכשיו כדי שזה יהיה כמו פעם.
התחלתי לעבור על פוסטים, לקרוא הודעות שמצולמות רשמו לי, פתאום הבנתי.. כלום לא השתנה.
הדבר היחיד שהשתנה זאת הראיה שלי על המצב, פתאום כשניהיו כל כך הרבה מצולמות, התרגלתי.
הבנתי שהשיחות עדיין שם, הפתיחות וההתרגשות, השינוי שאני מחוללת, הוא שם! פשוט התרגלתי.
התרגלתי כל כך לכל הטוב הזה ששכחתי להתרגש ממנו, לעצור להעריך אותו ולהבין כמה גדול ומשמעותי זה, לקחתי כמובן מאליו.
היום מצולמת שלי העלתה כמה סטורים שמספרים על הצילומים שלה איתי, על התהליך שהיא עברה, על כל מה שהוביל אותה אלי ועל השינוי שחל בה שוב ושוב כל פעם שהיא מסתכלת על התמונות, פשוט ישבתי וירדו לי דמעות.
איך לעזאזל יכלתי לקחת את זה כמובן מאליו?
איך לא ראיתי את הדבר המטורף הזה שנמצא לי מול העיניים?
הפקפוק, הוא רגש מתעתע.
הפקפוק מוצא לך בעיות שלא חשבת שקיימות, יושב לך על הנקודות הכי רגישות עם כל המשקל שלו ולוחש לך באוזן "אולי זה לא מספיק".
אני גיליתי שהתרופה הכי טובה למחלת הפקפוק היא הסיפוק- להבין למה זה כן מספיק, למה את אוהבת כל כך את מה שאת עושה, על מה את גאה בעצמך ומה את מעריכה, מה מרגש אותך, מה מניע אותך.
מחלת הפקפוק היא לא סופנית אבל את החיסון אליה כדאי לעשות כל חודש וקצת. לעצור, לעשות הערכת מצב, ולהעריך. ותוך רגע היא כבר נעלמת.
