לפני כמה ימים דור, צייר הגוף שאני עובדת איתו הרבה, היה איתי ביחד בתצוגת האופנה לכבוד יום האישה ושלח לי אחרי התצוגה את התמונה הזאת שלי:
עכשיו, אני לא טיפשה, ברור לי שמה שאתם רואים הוא תמונה רגילה, במיוחד בגודל הזה, ולא מבינים מה אני רוצה מכם.
אבל פה בדיוק נכנסת התעסקות בגוף.
עם כל התהליכים שאני מעבירה נשים אחרות וכל הפעילות שלי בנושא של דימוי גוף, אני בעצמי לא תמיד שלמה.
מה שנקרא, הצלם הולך יחף.
כל, אבל כל מה שאני רואה, הוא בטן, נשפכת, לוקחת מקום, דורשת מקום! וככל שאני מסתכלת על התמונה יותר, הבטן הופכת לסוג של מפלצת ג'לי ענקית ואני לבן אדם הקטן שהיא בלעה ואפשר לראות דרך הבטן שלה שאני זועקת לעזרה כי היא מפלצת ג'לי והכל שקוף.
ברור לי שזה שטויות, ברור לי שזה שולי, ברור לי הכי שבעולם שזה לא נראה ככה כשאני עומדת, אבל אין עם מי לדבר, זה כל מה שאני רואה וההגיון יכול לדפוק את הראש שלו בקיר.
ככה זה מרגיש לא לאהוב משהו, לא להיות שלמה איתו.
אני מתארת לכם את זה בכזאת צורה שקופה וברורה כדי שתבינו, ככה זה מרגיש, ההגיון פה, הכל ברור, ובכל זאת המחשבה המעיקה לא משחררת.
אתם יכולים לדבר עד מחר, ולהסביר כמה שאני רואה את זה בצורה לא אובייקטיבית ולהסביר לי איך אתם רואים את זה, לא יעזור כלום, בועת הערך העצמי היא הבועה האטומה בעולם.
אז כשאתם רואים מישהי שלא שלמה עם משהו בה, אל תנסו לשכנע אותה שהיא טועה, או שהיא לא רואה את הדברים נכון, פשוט תחייכו אליה ותסבירו לה שזה בסדר, אף אחד לא אוהב בעצמו הכל, ויש לנו רק שתי אופציות- לשנות או להשלים, שתיהן קשות ומסובכות ולוקחות המון אנרגיות וזמן, אבל הן שם, וכשתיהיי מוכנה לזה תדעי שהן שם ואת יכולה להשתמש בהן.
ובינתיים, נסי לא לקחת את מפלצת הג'לי שלך ללב.