אתמול ראיתי עם דור כמה פרקים של "סליחה על השאלה" של ערוץ כאן.
למי שלא מכירה הקונספט בעיקרון הוא פרקים קצרים של 20 דקות עם אנשים ממגזר מסוים או קבוצה אתנית או מיעוט מסוים שמקבלים שאלות מוכנות מהבית וצריכים לענות עליהן (שאלות מהסוג הזה שתמיד רציתם לשאול אבל הובכתם).
אתמול ראינו 4 פרקים שממש תפסו את תשומת הלב שלי: עולים מבריה"מ לשעבר, עולים מאתיופיה, ערבים ופליטים.
אני חייבת שתבינו שהתכנית לא מציגה רק עולים או מיעוטים כאלה, היה פרק על אנשים שמנים, היה על פוליאמורים וגם על אסירים משוחררים.
אבל המיעוטים האלה, בין אם אלה הפליטים שאנחנו שומעות עליהם כל כך הרבה ובפועל רואות אותם כל כך קצת שהפחד מהלא מוכר רק מתעצם מתעצם, בין אם אלה הערבים שחינכו אותנו או שהחיים לימדו אותנו כבר להיזהר ולפחד, אבל הפחד הזה שלנו הוא משהו שהם רואים, פתאום את יושבת ואת שומעת את הצד השני מדבר על איך שהוא פשוט התפרק מבכי במטוס כי הוא לא יכל להכיל את כל המבטים המבועתים ממנו- מבטים של אנשים שמפחדים לאבד את חייהם, בגללו.
פתאום את יושבת ואת שומעת את הסיפורים הקשים מאחורי כל דבר שאנחנו כביכול מכירות- מהעליה ברגל מאתיופיה שאף פעם לא באמת עצרנו להבין כמה זה גדול ועד לבריחה מסודן וההתעללויות במצרים והחברים שנורו או מתו מרעב בדרך עד שהצליחו להגיע לגדר הישראלית.
את יושבת ואת שומעת בני אדם, אנשים שאת לא הבנת עד עכשיו שהם בני אדם- אבסורד.
אנשים שראית כקבוצה, שפטת כקבוצה, לא תמיד ולא במודע ולא את כולם, אבל יש לנו נטייה כבני אדם לעשות את זה, לפחד מהלא מוכר, ללמוד לקח מאנשים אחרים שסיפרו לנו שמשהו הוא מסוכן או למדו זאת על בשרם, זה בטבע שלנו, זאת הישרדות.
אבל לפעמים אנחנו זקוקים לסטופ הזה, עכשיו אני לא שורדת, עכשיו אני פגיעה, אני מקשיבה, אני מנסה שוב.
עכשיו אני פתוחה ללתת הזדמנות למרות כל מה שלמדנו לאורך הדרך, בלי מבטים מפוחדים, בלי הלקחים ובלי הזהירות, אני פתוחה ללהבין שאני בת אדם- שזכתה להיות במקום בו היא היום, שלא נולדה למלחמות קשות בסודן או באריתראה, שלא חצתה את מדבר סיני נגד כל הסיכויים רק כדי אולי לשרוד, שלא חצתה שלושה שבועות ברגל את המדבר בשביל השורשים, בשביל היהדות, בשביל האמונה.
מגיע השלב שבו אנחנו רואות לרגע בלי כל הרעשים שמסביב, העיניים נפקחות למשהו שאפשר לעשות אחרת, ואת הרגע הזה אנחנו צריכות לקחת בידיים בכל הכח, כי הוא לא מגיע הרבה.
הרגע הזה בשבילי הגיע אתמול, ההתפכחות וההבנה של מה אפילו המבט הכי קטן יכול לעשות לבן אדם שהוא בדיוק כמוני, רק נולד במקום אחר.
את הרגע הזה לקחתי וסגרתי בתוך הלב, כי הדברים האלה, הם לא באים מהראש, הראש יגיד לך להיזהר, הראש יגיד לא לתת הזדמנות שוב, אז עם הרגע הזה אני סומכת על הלב, שייתן לי לתת הזדמנות, שיביע חמלה, פתיחות, אהבת האחר, קבלת השונה, הלב שלי- הוא טוב בדברים האלה.
